חתונה יהודית מנקודת מבטה של​הכלה

שבוע שלם עבר. לפי המסורת שלנו, לא ראיתי אותו ולא דיברתי איתו. אפילו לא שמעתי את הקול שלו. ובכל זאת בנפשי יש דמותו, בלבי דבריו, ובנפשי ישותו.

יום החתונה שלנו מגיע ואני מתעורר מוקדם להתכונן. כלפי חוץ, אני עושה שיער, מניקור, איפור. אבל בפנים אני בעולם אחר לגמרי. קראתי את התהילים, מנסה למלא כל רגע בקדושה. אני צם מכיוון שזהו יום הכיפורים האישי שלי, יום הכיפורים שלי, ואני מתנצל על העבר שלי בזמן שאני מנקה ומתכונן לעתיד החדש שלנו.

כפי שהכתר מתנשא מעל הראש ובו בזמן מתחבר אליו, כך האשה היהודייה מחברת בין הרוחני והפיזי, בין התיאוריה למציאות.

בשמלת הכלה שלי, אני מייצגת את המלכה ואני מתפללת ליכולת להיות הכתר של בעלי. לא להיות העיטור שלו, אלא להיות חוליה מקשרת בין תודעת העל שלו לתודעה, לתת לו את ההזדמנות להיות הטוב ביותר. כפי שהכתר מתנשא מעל הראש ובו בזמן מתחבר אליו, כך האשה היהודייה מחברת בין הרוחני והפיזי, בין התיאוריה למציאות. הכתר מונח על הרקות, החלק הרגיש ביותר של הראש. מבחינה רוחנית, אישה מסתמכת גם על וויסקי. היא יכולה לעסות את הנקודות הכואבות ובמקביל לוודא שהראש לא יתנפח, שכן הוא משמש לו כגבול. ובכל זאת היא מרימה את ראשה גבוה. מכיוון שהיא מלכה, היא מאפשרת לו להיות מלך.

אני מוריד את העגילים, הצמיד והשרשרת. בחדר אחר הוא הופך את הכיסים שלו החוצה, פותח את כפתורי העניבה ומתיר את השרוכים. הוא לא מתחתן איתי בגלל היופי הפיזי שלי או הקישוט החיצוני שלי. אני לא מתחתנת איתו בגלל הכסף בכיסים שלו. הוא בא אליי ללא התחייבות, ללא קשר, ללא קשר לאף אחד או לשום דבר מלבדי וההתחייבויות שלנו אחד כלפי השני.

המוזיקה מתחילה והארוס שלי עומד להיות מובא אליי. הוא יכסה את פני בצעיף כדי להסתיר את קדושת השכינה הרובצת על פני הכלה. צעיף החתונה שלי יהיה אטום אז אני לא יכול לראות אף אחד בחוץ וכך אף אחד לא יכול לראות את הפנים שלי. העיניים שלי יהיו עצומות כדי לשפר את היכולת שלי לחשוב ולהרגיש. אנחנו מבינים שאנחנו מתחתנים עם מה שאנחנו רואים, אבל אנחנו מתחתנים גם עם מה שאנחנו לא רואים. אני רוצה להיות כמה שיותר פרטי ברגע הזה ולא להיות מוסחת מהמבטים של מאות האורחים שלנו.

אנו משמיעים הצהרה חשובה שלא נאמרה זה לזה. אנחנו מבינים שאנחנו מתחתנים לא רק עם מה שאנחנו רואים, אלא גם עם מה שאנחנו לא רואים. אנחנו בטוחים שכל אחד מאיתנו הוא חצי מהנשמה המשותפת שלנו. רק ביחד נוכל להשלים את עצמנו ולהשלים אחד את השני. אבל זה ידרוש עבודה, עבודה קשה. הוא לא התשובה לחוסר השלמות שלי, אלא האמצעי שבאמצעותו אני יכול להגיע לזה. אז אנחנו מודים שאנחנו אוהבים את מה שאנחנו יודעים ומודעים אליו, אבל אנחנו גם מתחתנים עם אותם חלקים שכעת נסתרים זה מזה ואפילו מעצמנו. אנחנו נחושים לאהוב גם את החלקים האלה וללמוד להבין שהם גם חלק בלתי נפרד מהריפוי והצמיחה שלנו.

לבסוף, אחרי השבוע הארוך בחיי, הארוס שלי ניגש אלי. הוא מתוח מאוד. לרגע אני מביטה בבעלי לעתיד, אבל אז העיניים שלי מתמלאות בדמעות. אני לא יכול לראות יותר, אבל אני לא צריך. אנחנו הולכים לקשור את הקשר. אבל אנחנו לא רק שני אנשים. נישואינו מייצגים את המשכיות העם היהודי. אנחנו לא רק הולכים לקשור, אלא גם מחברים את העבר, ההווה והעתיד.

נתאחד שוב תחת החופה להיות בעל ואישה. החופה פתוחה מכל עבר כדי לייצג איך הבית שלנו צריך להיות ואת הלב שלנו, מסביר פנים ופתוח לכל הסובבים. אנחנו נהיה בחוץ, מתחת לכוכבים, להוריד את השמים לארץ ולעלות לשמים בו זמנית.

עכשיו לוקחים אותי אליו, והוא מחכה לי מתחת לחופה. מתקרב, אני מסתובב בו שבע פעמים. כשבעת ימי השבוע מסתיימים בקדושת השבת, כך אסיף אותו, עוטף אותו באהבה ובמסירות, ובשיאו בעמידה לצידו. כשם שאני הכתר שלו שיושב לו במעגל סביב ראשו, עכשיו גם אני יוצר הנישואים שלנו מייצגים את המשכיות העם היהודי, הקשר הזה, היסוד הזה, הביטחון הזה.

במעגל, כל הצדדים קרובים באותה מידה למרכזו, ויש הרמוניה מושלמת. לאחר שסיימתי שבע הקפות, הוא חוזר להקיף אותי, מניח טבעת זהב פשוטה וחסרת עיטור על אצבעי. זהו המעגל השמיני שלנו, אחד מעל הטבעי, ימות השבוע, ומאחד אותנו עם העל טבעי, האחד למעלה. ישנן שבע ברכות הנאמרות כעת המעניקות תוספת קדושה למערכות היחסים והמחויבויות שלנו. אבל לפני שנמשיך לחגוג אחד עם השני, עם האורחים שלנו כבעל ואישה, עלינו קודם כל לשבור את הכוס.

הדבר האחרון שבעלי עושה מתחת לחופה שלנו הוא שהוא דורך על גביע הזכוכית הזה וכולנו שומעים את קול שבירת הזכוכית. זכוכית שבורה מייצגת את הסבל של העם היהודי, אותו יש לזכור תמיד, גם בשמחה. גם אם אנחנו רוויים באושר, אנחנו, כעם, כעולם, לא נמצאים במצב כזה. לכן, עלינו לזכור שכאשר אנו שמחים, עלינו ליצור עולם שבו כולם יכולים לשמוח. ועלינו לחיות את חיינו ברגישות למי שפחות ברי מזל מאיתנו, ולהיות אסירי תודה על כל הטוב שניתן לנו.

אחרי שהכוס נשברה, הגיע הזמן לחגוג את השמחה שלנו. אני מורידה את הרעלה, ולראשונה אני ובעלי מסתכלים זה על זה כזוג נשוי. המוזיקה מתחילה, האורחים שלנו מתחילים לשיר ולרקוד, ואנחנו מובלים מתחת לחופה כדי להתחיל את החיים החדשים שלנו ביחד.